עיריית עכו נ' בית קנדקס בע"מ ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע מס' 3 לביטול פסק דין אשר ניתן כנגדו בהיעדר הגנה ביום 14.7.2004.

הבקשה הוגשה על ידי הנתבע ביום 19.2.2013.

על פי המתואר בבקשה, כתב התביעה הוגשה בשלהי שנת 2003, והמצאת כתב התביעה בוצעה בדרך של הדבקת כתב התביעה ברח' לוטם 6, פרדס, בעוד הנתבע 3 התגורר ברח' לוטם 6 א' בפרדס חנה, ולפיכך טען הנתבע 3 כי נפל פגם בהמצאת כתב התביעה.

מוסיף הנתבע ומציין, כי פסק הדין ניתן בחודש אפריל 2004, ואולם הוא צורף כנתבע רק בחלוף כשלוש שנים, בחודש נובמבר 2007, למעלה משלוש שנים לאחר ששותפו – הנתבע 2 – החל בהליכי פשיטת רגל וניתן כנגדו צו כינוס נכסים לפי פק' פשיטת הרגל.

הנתבע 3 מציין כי רק ביום 11.12.2012 נודע לו על הליכי ההוצאה לפועל, שכן רק באותו מועד פעלה התובע להטלת עיקולים על משכורתו, וכך נודע לו על פסק הדין, ובהתאם פנה לתובעת ביום 19.12.2012 בניסיון להסדיר את החיוב, ובהתאם נעשתה פניה לוועדת הנחות חריגות, אשר דחתה את בקשתו ביום 14.1.2013.

לגופו של עניין, טען הנתבע 3, כי החיוב המפורט בפסק הדין הינו בר קיזוז כנגד תשלומים והוצאות אשר בוצעו בין השנים 2004 ועד 2012 (לאחר שניתן פסק הדין), וקיזוז ריביות בהן חויב במסגרת חלוף הזמן, אולם הנתבע 3 לא העלה כל טענה כנגד בסיס החיוב.

עוד בטרם בחינת תגובת התובעת, מן הראוי לציין שהנתבע לא הצביע על סיבה בעטיה אינו אמור לשלם את החיוב אשר נתבע ממנו, לא הבהיר מהו הסכום אשר נטען ששולם לאחר מתן פסק הדין. הטענות אשר הועלו על ידי הנתבע אינן טענות הגנה בפני החיוב עצמו, אלא טענות אשר ניתן וראוי להעלותן לכל היותר כבסיס להפחתת החיוב, לאחר שניתן פסק דין, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, בפני רשם ההוצאה לפועל.

התובעת השיבה לבקשה ולגישתה מן הראוי היה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין; לגישתה, אזהרה בתיק ההוצאה לפועל נמסרה לנתבע 3 (במסירה לבן משפחה בדרגה קרבה ראשונה המתגורר עמו דרך קבע) עוד בחודש נובמבר 2007, והאיחור המאוד ניכר בהגשת הבקשה אמור לעמוד לנתבע 3 לרועץ.

לאחר בחינת עיקרי הדברים ועדותו של הנתבע מס' 3, ולאחר שהצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם, למרות שקיבלו ארכה ניכרת לעשות כן, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.

לא התרשמתי כי נפל פגם במתן פסק הדין, ובכל מקרה לא נפגעו עיקרי הצדק. הנתבע 3 העיד כי משנת 2004 ועד לשנת 2011 היה מצוי ב"איחוד תיקים" כחייב מוגבל באמצעים. הנתבע 3 מוחזק כי בתקופה הנ"ל היה מודע לכלל תיקי ההוצאה לפועל אשר ננקטו כנגדו, ונכללו בתיק האיחוד, וקשה מאוד לקבל את העובדה כי רק לאחר שתיק האיחוד פוזר, יש לראות את הנתבע 3 כמודע רק מאותו מועד.

כבר נקבע בפסיקה כי ידיעה על קיומו של פסק דין במשך תקופה ארוכה בעקבות הליכי הוצל"פ שננקטו לביצוע פסק הדין יוצרת מניעות והשתק מלטעון לביטול פסק הדין מחמת אי קבלת התביעה . בש"א (תל-אביב) 161700/08 יוסף ראובני נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, סעיף 6 להחלטה (מאגר נבו).

לכן, לא ראיתי את פסק הדין כפגום מעיקרו, אלא ככזה אשר יש לבחון האם מוצדק לבטלו לפי שיקול דעת בית המשפט. ניתן לאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.

במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).

במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.

ומבחינת שיקולי ההגנה, בקשת הנתבע אינה מגלה ולו הגנה הדחוקה ביותר אשר ניתן להעלות; ככל שהטענות מופנות כולן לתקופה שלאחר מתן פסק הדין, הרי שאינן יכולות לשמש כהגנה בפני התובענה, אלא כבסיס לבקשה בטענת "פרעתי" ולא יותר מכך. הנתבע 3 אינו מכחיש את החבות או את החיוב, ויתר על כן, ככל שמדובר בחיובי ארנונה עירונית, הרי שבית המשפט כלל אינו נזקק לטענות המופנות כלפי חיובים אשר הדין מתווה דרך מסוימת להשיג עליהם.

לאור האמור, בהיעדר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, אין הצדקה לביטול פסק הדין, שכן למחרת ביטול פסק הדין, מוצאים עצמם בעלי הדין באותו המקום ממש, קרי, עם תביעה הנסמכת על חיוב ארנונה על פי צו, אשר המועד להשיג עליו חלף לפני שנים, ואשר בית המשפט אינו מוסמך לשנותו.

הבקשה לביטול פסק דין – נדחית לפיכך.

לא ראיתי חוסר תום לב בבקשת הנתבע 3, ולכן איני עושה צו להוצאות.